נשכבתי לסוואסאנה של שתי דקות אחרי אסאנות העמידה…

 

הרגשתי שחם ובוער לי הגוף ואני צמאה…

מאחר ואני משתדלת לא לשתות במהלך השיעור התאפקתי אבל החלטתי לצנן את הגוף בעזרת בקבוק המים והצמדתי אותו לרגליים.
הו נעים.. משהו קריר לגעת בו.. ועכשיו להתרכז בנשימות אל הבטן….
נגמרה הסוואסאנה, הבקבוק הוזז ואני הרגשתי בעירה,

כאילו מישהו הדליק לי מדורה מתחת לטוסיק, הרבה יותר חם ממקודם עכשיו, אוי מה עשיתי?..
בסוואסאנה הבאה חשבתי על ההרצאה האחרונה שהייתי בה של הנזיר עופר עדי שבין יתר הדברים דיבר על הקושי שלנו להישאר במצבים שאנו חווים אי-נעימות או קושי והצורך להחליף או לשנות מיד משהו

וחשבתי לעצמי שהנה מצב שבו קשה לי הצמא והחום, והקושי שלי פשוט לשכב בסוואסאנה ולהתיידע לכך ולהיות עם זה בלי לעשות כלום,

כי מיד שיניתי בעצם – נצמדתי לבקבוק הקר.

מהלך שהתברר כטעות גדולה…

זה קצת מזכיר לי מצד שני את אורך החיים שבחרתי לעצמי, 

טבעונות מלאה וחסרת פשרות, וכמה קשה לפעמים להחזיק מעמד כטבעוני בחברתנו אוכלת הבשר, כמה קשה לפעמים למצוא את המזון הטבעוני שלא נמצא בכל מכולת וסופר, אבל עם הקושי אני לא משנה את אורח החיים והבחירה שלי!
כולנו בורחים/מנסים ממצבים שלא נעימים לנו, שקשים לנו.

למה בעצם? מה יקרה אם נשאר עם הקושי? לרוב נגלה שכלום לא קורה – לא נמות, לא נהרס ולא נתפרק. ושהפחד מהפחד הוא מה שמניע אותנו.
אז בפעם הבאה שנורא קשה לכם בתרגול מאיזושהי סיבה, אני מזמינה אתכם להישאר עם הקושי בלי לעשות כלום, רק להתבונן בו.

 

באהבה
בת

Leave Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *

clear formSubmit